החלטה בתיק בש"פ 11124/04

1.        העורר מואשם בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות (סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ואיומים (סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). עם הגשתו של כתב האישום נגד העורר עתרה המשיבה למעצרו עד תום ההליכים. ביום 11.11.04 נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' כרמל) לבקשה. מכאן הערר שלפניי.

2.        על פי המתואר בכתב האישום, דקר העורר ביום 21.10.04 באמצעות סכין אדם בשם יחזקאל סמאק (להלן - סמאק) בבטנו התחתונה וגרם לפגיעה בכבד. סמאק נזקק לניתוח ואושפז במשך 4 ימים. על פי הנטען, אדם נוסף, אשר זהותו אינה ידועה, אחז בסמאק שעה שהעורר דקר אותו. לפי כתב האישום, אירעה הדקירה במרכז לחלוקת תחליף הסם מתדון (להלן - האישום הראשון). עוד צוין בכתב האישום, כי יום לאחר אירוע הדקירה איים העורר על אשתו של סמאק (להלן - לוסיה) כי ידקור אותה כפי שדקר את בעלה (להלן - האישום השני). טענתו העיקרית של העורר בפניי היא, כי אף שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, הרי שעוצמתן אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים נגדו. העורר מבקש כי אורה על שחרורו במסגרת חלופת מעצר, שעיקרה מעצר בית מלא בפיקוחה של אמו, שהייתה שוטרת.

3.        הראיה המרכזית המצויה בידיה של המשיבה הינה הודעותיה של לוסיה. על פי הודעות אלו, ראתה לוסיה את העורר דוקר את סמאק שתי דקירות, ולאחר מכן מנגב את הסכין ובורח מן המקום. לדבריה, בעת הימלטותו של העורר נפל מידיו הסכין, ועל כן התכופף הוא להרימו ולאחר מכן המשיך במנוסתו. עוד ציינה לוסיה בהודעותיה כי למחרת אירוע הדקירה, עת שהתה בקרבת ביתה, הבחינה בעורר. או אז איים עליה העורר כי ידקור אותה כפי שדקר את בעלה. חיזוק לגרסתה של לוסיה ביחס לאישום הראשון ניתן למצוא בהודעותיהם של חובש ומאבטח אשר נכחו במקום. הגם שהשניים לא ראו את אירוע הדקירה עצמו, הבחינו הם בעורר כשהוא בורח מן המקום בסמוך לאחר מכן. על פי הודעתם, בעת שברח העורר הצביעה עליו לוסיה כמי שדקר את בעלה. כמו כן, לדברי המאבטח הוא קרא לעורר לעצור, אך העורר לא שעה לקריאותיו. עוד ציין המאבטח בהודעתו, כי תוך כדי מנוסתו של העורר התכופף הוא ארצה, ככל הנראה על מנת להרים דבר מה. די בראיות הנזכרות עד כה כדי להקים ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר. אכן, כפי שמציין העורר הודעתו של סמאק איננה מאששת את התקיימותו של אירוע הדקירה, וממילא אף אינה מצביעה על העורר כמי שביצע את הדקירה. עם זאת, עיון בהודעתו של סמאק מעלה כי הוא אף אינו שולל את האפשרות שאירוע הדקירה אכן התרחש. לדבריו, אין הוא זוכר כלל את האירוע. סמאק אף הדגיש, כי באותה עת טרם שתה את המתדון ועל כן היה "קצת בקריז קצת מטושטש". זאת ועוד, האבחנה הנזכרת בטופס השחרור של סמאק מבית החולים הינה כי הוא נפגע כתוצאה מדקירה בבטנו. אף בהשגות הנוספות אשר העלה הסניגור המלומד בפניי אין כדי לכרסם בעוצמת הראיות נגדו במידה כזאת, אשר תוביל למסקנה לפיה אין בנמצא ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

4.        לאור אופיים של האישומים נגד העורר מתקיימת נגדו עילת מעצר מכוח חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. בהתחשב בחומרת המעשים בהם מואשם העורר צדק בית משפט קמא משסירב להורות על חלופת מעצר. דקירה של אחר, בוודאי בחלק גוף בו נמצאים איברים חיוניים וכאשר נגרמת פגיעה קשה, תוביל למעצר עד תום ההליכים, בהעדר נסיבות מיוחדות.

5.        לאור האמור לעיל, הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ט בכסלו תשס"ה (12.12.04).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: